נקלע לידי היום עיתון בשם 'יתד נאמן' (כנראה מחולק חנם היום) והחלטתי להקדיש מעט זמן לעלעל בו תוך כדי ארוחת הצהריים.
ביקשתי בו את טעם החידוש שהיה בפינו באותו לילה היסטורי בשלהי דקייטא דתשמ"ה, ואנו עדת צעירים נרגשים הממתינים בחוסר סבלנות על יד ביתו של הסטייפלר בבני ברק להופעת העיתון הליטאי הראשון.
חלפו אך ד"ך שנים, ועתה מה אומר ומה אדבר, אחת לכמה דקות הפכתי בחזרה לעמוד השער, לוודא שאכן יתד נאמן בידי ולא 'החומה'.
היום יום השואה תשס"ט, וטוב, בוא לא נהיה קטנוניים, לא חיפשתי אפילו איזכור של היום, לא בעד ולא נגד. אם תרצו, בכך מסתכם ההבדל בין שני העיתונים. ועתה לדמיון, ומעשה המרקחת לפניכם:
כותרת ראשית: כינוס חיזוק א', כותרת משנית: כינוס חיזוק ב', כותרת שלישית: כינוס חיזוק ג'. המודעות צווחות והכתבות תעננה אחריהן מלה במלה. עורו אחים ועמדו על משמר התורה, החינוך, הקדושה, הפך הטהור, האוטובוס הטמא, חומת ההפרדה, גדר ההלכה, הקומה הכשרה, הפאה הפסולה, החוכא והאיטלולה. והשמות שמות: חברי לפנימיה שלא פתחו גמרא הפכו לעסקנים, ועסקנים לרבנים, ורבנים למרנים, ומרנים אינם זזים משם אלא יוצאים ובאים באוכלוסא עד שיבוא מישהו ויורידם לדרגת גאונגדולראששיבהשליטא. וכבר חלפו לבלי שוב ימי השחור-על-גבי-לבן, והנה תור הצבע, הנשפך כמים שלנו על גבי עיתון, למכור לליטאים ישועות, ברכות, סגולות, ניסים ונפלאות, מרנים יעתירו, שליט"ות ישפכו צקון, יקראו פתקים בין חמה לצל, לאחר קריאת ש"ך פעמים פרק שירה, ויכוונו מביתם את הרגע בו תצא הכובסת השונמית מן הכותל לקול תשואות נשמת כל חי.
ומכתבים נרגשים למערכת: נמצא חבל שחור על יד קבר ר"י הלבן, שהוא כידוע סגולה לינצל מאכילת קמח שנטחן לפני הפסח (על גרטל לא שמעו שם) המאבד יקבלו על פי סימנים ברחוב עקבתא דמשיחא פינת קריינא דאיגרתא, בברכה א.ג. ארגון הגניזה הארצי לד"ת המופצים במעליות בנשיאות ובהכוונת וכו' וכו'.
תשאלו: מה לך? מה יום מיומיים ומה חדש תחת שמי הוותיקן? אכן לא כלום. אבל מפעם לפעם האמת מכה בפרצופנו באמצעות העיתון הזה, שאינו אלא בבואה נאמנה לליטאיות העגמומית של שנות אלפיים. ראוי שנזכור שפעם היתה כאן עילית אינטלקטואלית, שאמנם ייצרה חומרות, אבל בחלון הראווה שלה הציגה למדנות, ולא מהדרין וסגולות, ברכות וקללות. הקרון האחרון ברכבת 'דעת תורה' נסע ונעלם לפני כמה שנים, ההמון רץ אחריו להשיגו, נעשה צפוף שם על הפסים, ורבים ירדו מהם. עצוב לראות כיצד הפך נס המרד לקיטש, אוונגרד - לנגרר, אמיתות לקלישאות, שאנשים מלביני שיער, שאינם אלא תינוקות שנשבו בקסמי הפראק, מנסים לסחוט מהן טיפות אחרונות. 'יתד נאמן' של היום מזכיר לי פשקוויל ירושלמי ישן. כמוהו גם החברה הליטאית הופכת את עצמה מיום ליום ללא-רלוונטית, למייצרת דרמות מלאכותיות, יושבת בצילן ונהנית מעצמה, ומפתחת דקדוק פנימי בכובד ראש הלכתי. אלו הן ללא ספק סימנים של חברה במשבר לגיטימציה (כהגדרתו של פרופ' פרידמן) מזדקנת ונרגנת, מסוכסכת ומפולגת, מנוכרת לעצמה ולסביבתה, חסרת נחת ושונאת את דמותה המשתקפת במראה. כיון שאינה יודעת לעשות אלא את שעשתה אתמול, היא עוטה על עצמה שכבות של ארכאיות תוצרת בית, ומסתבכת בטליתות הקרועות שהותיר אחריו הישוב הישן.
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2613270&forum_id=1364
ביקשתי בו את טעם החידוש שהיה בפינו באותו לילה היסטורי בשלהי דקייטא דתשמ"ה, ואנו עדת צעירים נרגשים הממתינים בחוסר סבלנות על יד ביתו של הסטייפלר בבני ברק להופעת העיתון הליטאי הראשון.
חלפו אך ד"ך שנים, ועתה מה אומר ומה אדבר, אחת לכמה דקות הפכתי בחזרה לעמוד השער, לוודא שאכן יתד נאמן בידי ולא 'החומה'.
היום יום השואה תשס"ט, וטוב, בוא לא נהיה קטנוניים, לא חיפשתי אפילו איזכור של היום, לא בעד ולא נגד. אם תרצו, בכך מסתכם ההבדל בין שני העיתונים. ועתה לדמיון, ומעשה המרקחת לפניכם:
כותרת ראשית: כינוס חיזוק א', כותרת משנית: כינוס חיזוק ב', כותרת שלישית: כינוס חיזוק ג'. המודעות צווחות והכתבות תעננה אחריהן מלה במלה. עורו אחים ועמדו על משמר התורה, החינוך, הקדושה, הפך הטהור, האוטובוס הטמא, חומת ההפרדה, גדר ההלכה, הקומה הכשרה, הפאה הפסולה, החוכא והאיטלולה. והשמות שמות: חברי לפנימיה שלא פתחו גמרא הפכו לעסקנים, ועסקנים לרבנים, ורבנים למרנים, ומרנים אינם זזים משם אלא יוצאים ובאים באוכלוסא עד שיבוא מישהו ויורידם לדרגת גאונגדולראששיבהשליטא. וכבר חלפו לבלי שוב ימי השחור-על-גבי-לבן, והנה תור הצבע, הנשפך כמים שלנו על גבי עיתון, למכור לליטאים ישועות, ברכות, סגולות, ניסים ונפלאות, מרנים יעתירו, שליט"ות ישפכו צקון, יקראו פתקים בין חמה לצל, לאחר קריאת ש"ך פעמים פרק שירה, ויכוונו מביתם את הרגע בו תצא הכובסת השונמית מן הכותל לקול תשואות נשמת כל חי.
ומכתבים נרגשים למערכת: נמצא חבל שחור על יד קבר ר"י הלבן, שהוא כידוע סגולה לינצל מאכילת קמח שנטחן לפני הפסח (על גרטל לא שמעו שם) המאבד יקבלו על פי סימנים ברחוב עקבתא דמשיחא פינת קריינא דאיגרתא, בברכה א.ג. ארגון הגניזה הארצי לד"ת המופצים במעליות בנשיאות ובהכוונת וכו' וכו'.
תשאלו: מה לך? מה יום מיומיים ומה חדש תחת שמי הוותיקן? אכן לא כלום. אבל מפעם לפעם האמת מכה בפרצופנו באמצעות העיתון הזה, שאינו אלא בבואה נאמנה לליטאיות העגמומית של שנות אלפיים. ראוי שנזכור שפעם היתה כאן עילית אינטלקטואלית, שאמנם ייצרה חומרות, אבל בחלון הראווה שלה הציגה למדנות, ולא מהדרין וסגולות, ברכות וקללות. הקרון האחרון ברכבת 'דעת תורה' נסע ונעלם לפני כמה שנים, ההמון רץ אחריו להשיגו, נעשה צפוף שם על הפסים, ורבים ירדו מהם. עצוב לראות כיצד הפך נס המרד לקיטש, אוונגרד - לנגרר, אמיתות לקלישאות, שאנשים מלביני שיער, שאינם אלא תינוקות שנשבו בקסמי הפראק, מנסים לסחוט מהן טיפות אחרונות. 'יתד נאמן' של היום מזכיר לי פשקוויל ירושלמי ישן. כמוהו גם החברה הליטאית הופכת את עצמה מיום ליום ללא-רלוונטית, למייצרת דרמות מלאכותיות, יושבת בצילן ונהנית מעצמה, ומפתחת דקדוק פנימי בכובד ראש הלכתי. אלו הן ללא ספק סימנים של חברה במשבר לגיטימציה (כהגדרתו של פרופ' פרידמן) מזדקנת ונרגנת, מסוכסכת ומפולגת, מנוכרת לעצמה ולסביבתה, חסרת נחת ושונאת את דמותה המשתקפת במראה. כיון שאינה יודעת לעשות אלא את שעשתה אתמול, היא עוטה על עצמה שכבות של ארכאיות תוצרת בית, ומסתבכת בטליתות הקרועות שהותיר אחריו הישוב הישן.
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2613270&forum_id=1364
